הכרעת דין בתיק ת"פ 26627-06-10 - פסקדין

הנאשמים 2, 3 ו-4 הועמדו לדין באשמת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בגין התנהגותם הפרועה והמבזה בשעת לילה בתאריך 25.7.09:

הנאשמים נסעו ברכב בו נהג הנאשם 2, וכשחלפו במקרה על פני המתלוננת - שוטרת המוכרת להם על-רקע תפקידה, ושהלכה בענייניה לבושה אזרחית - החלו לצעוק לעברה דברי גנאי ואיומים, ובהם איומי רצח.

לציין כי עובדה נוספת שנטענה בסעיף 6 לכתב האישום נזנחה על-ידי התביעה בסיכומיה, ככל הנראה עקב המסקנה כי לא נגעה כלל לנאשמים דנן.

הנאשם 3 הודה במיוחס לו ועניינו הופרד, ואילו הנאשמים 2 ו-4 כפרו, כפי גרסתם בחקירותיהם.

מרבית חומר הראיות הוגש בהסכמה, ונשמעה עדותה של המתלוננת.

לאחר תום ראיות התביעה, שקלו הסניגורים בדעתם והודיעו לבית המשפט כי הנאשמים אינם מבקשים להעיד - מהלך נבון ומתבקש לנוכח טיב הראיות.

המתלוננת העידה באופן אמין לחלוטין, ואני מקבל את דבריה ללא כל סייג, לנוכח זהירותה המופגנת במסירת מידע ועמידתה הנחרצת על דיוקם של דבריה, במיוחד כאשר ברור היה גם לה שתוכן עדותה יקשה על הרשעתו של מי מהנאשמים.

אלא, שתוכן העדות אין בו כדי להרשיע מי מהנאשמים 2 ו-4:

המתלוננת הבהירה חזור והבהר כי שמעה בליל קריאות, קללות, כינויי גנאי ואיומים מתוך הרכב, ואין היא יכולה בשום פנים ואופן לייחס אמירה זו או אחרת למי מהנאשמים. יתירה מזו, אין היא יכולה להתחייב בוודאות מספקת כי כל יושבי הרכב צעקו איומים כלפיה.

במהלך הדיון לא הסתרתי דעתי על קושי מובנה זה בראיות התביעה, והתביעה ביקשה אפוא כי אייחס לשני הנאשמים שדינם נדון עתה את ביצועה של עבירת איומים מכוח "שותפות ספונטאנית":

סוברת התביעה כי ניתן לייחס לכל אחד מהנאשמים (2, 3 ו-4) את אמרות כל אחד מהם, ולהרשיע אפוא כל אחד מהם אף-אם לא ניתן לקבוע כי הוא-עצמו איים על המתלוננת. לדעת התביעה, אף שאין ראיה כי הנאשמים חברו לביצוע העבירה מראש, שהלא נתקלו במתלוננת במקרה, נוצרה חבירה מיידית בעת הביצוע עצמו.

אמנם, בפסיקה שבידינו לא מצאנו יחוס שותפות ספונטאנית בעבירת איומים, אולם מבחינה רעיונית, ואף כעניין שאינו רחוק מהדעת, ניתן גם ניתן לקבל אפשרות שכזו.

אלא, שבמקרה דנן לא קיימת תשתית ראייתית המאפשרת לקבוע כי התקיימה, ולו רגעית, שותפות ספונטאנית שכזו:

אפשר, והדבר אינו חורג ממסגרת הספק הסביר, כי רק אחד מבין הנאשמים (ואולי אף נאשם 3, שכבר הורשע לפי הודייתו) החליט לפתע לאיים על השוטרת. כיצד ניתן להסיק כי גם שני חבריו, או אחד מהם, הצטרפו אליו בכוונה לבצע את העבירה, ולו על-דרך סיוע וחיזוק בנוכחותם? ואם שניים זעקו זעקות איום, כיצד ניתן לחייב בכך את השלישי? כיצד מבקשת התביעה לשכנע, כי שניים או אחד מבין הנאשמים לא הופתע מהאיומים שהושמעו לפתע? וכיצד מבקשת היא לשכנע, כי אצל כל הנאשמים התקיים היסוד הנפשי הנדרש, ולו ברמת המודעות?

עצם נוכחותם של הנאשמים ברכב, בעת ההתקלות המקרית, כאשר אין ביסוס לטענות בדבר שיתוף בפעולה או שיתוף בכוונה, אינה יכולה לבסס כדבעי מסקנה של שותפות ספונטאנית, והמבקש להרחיב יעיין-נא בדברי הש' עמית  בפסקאות 26-27 בע"פ 2247/10 ימיני נ' מ.י. [2011] וכן בדברי הש' ברק-ארז בע"פ  420/12 סחונציק נ' מ.י. [2012] ובמיוחד בפסקה 17 (בדגש על דרישת היחס הנפשי של כל מבצע כלפי העבירה).

כך הדבר גם לגבי טענתה החליפית של התביעה, כביכול היו הנאשמים מסייעים בביצוע עבירה זו, אפילו לא איימו במו-פיהם.

התביעה מבקשת להיבנות מהימנעותם של הנאשמים להעיד, אולם במצב דברים זה, התוספת הראייתית שיש בהימנעות זו אינה מצטרפת לדבר ולפיכך אינה מעלה דבר.